פסק-דין בתיק ע"א 33843-09-11

1.         בשל חוב שחב המשיב לבנק נמכר ביתו למבקש (המצוי ברחוב הירדן 12 בקריית שמונה, ולהלן יכונה - הבית), במסגרת הליכי הוצאה לפועל. לטענת המערער, המשיב לא קיבל את הדין ולכן התנכל וממשיך להתנכל לו, הוא שרף את הבית לא פחות מארבע פעמים, גרם להרס פיזי שלו עוד פעמים רבות, והפנה וממשיך להפנות איומים כלפיו, כלפי בא כוחו וכלפי כונס הנכסים. כיוון שכך פנה המערער לבית המשפט קמא על מנת שיתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן - החוק). המשיב כפר, בתורו, בכל הטענות שהעלה כלפיו המערער.

2.         בפסק דינו קבע השופט קמא, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי המשיב מתנכל לו, מאיים עליו וגו', ולכן דחה את בקשתו. מכאן הערעור.

3.         בדרכו למסקנה אליה הגיע השופט קמא הוא קבע, כי על מנת ליתן צו על בית המשפט להשתכנע בקיומה של תשתית ראיתית מוצקה להוכחת המעשים המיוחסים למשיב, בין השאר משום הכתם שעשוי הצו להכתים בו את המשיב. הראיות שהובאו בפני השופט הנכבד קמא לא שכנעוהו בקיומה של תשתית שכזו, ומכאן מסקנתו לדחיית הבקשה.

4.         דעתי שונה מדעתו של השופט קמא. בראשית אדרש להשתלשלות העניינים עד כה, כפי שנפרשה בהודעת הערעור. במאמר מוסגר אציין, כי המשיב לא הגיש, מצידו, עיקרי טיעון, חרף החלטה המורה לו לעשות כן.

5.         כאמור, ביתו של המשיב היה משועבד לבנק למשכנתאות. משלא הוחזרה ההלוואה החל הבנק נוקט הליכים נגדו, וסופם שהוחלט על מימוש הנכס על ידי מכירתו. המשיב לא קיבל את הדין, ומעת שנסתיימו ההליכים המשפטיים (הרבים) החל עושה כל שלאל ידו על מנת למנוע את המכירה. הוא תלה שלט ענק בכניסה למגרש, כשהוא מזהיר מפני רכישתו, והציב כלים כבדים בפתח המגרש על מנת לחסום את הגישה אליו. נוסף על כך הוא פרסם אזהרה בעיתונות המקומית.

6.         לאחר שנתפש הבית בידי הכונס התבצר בו המשיב ואיים לפוצצו, איום שלבסוף התממש, על ידי פיצוץ מיכלי גז בקומה השניה. הבית עלה באש.

7.         ועוד עולה מהודעת הערעור, כי לאחר שהציע קונה כלשהו לרכוש את הבית הוא (הקונה) חזר בו, משום איומים שהפנה אליו המשיב. בין לבין הרס המשיב חלקים מן הבית, תוך שהוא עושה שימוש בטרקטור.

8.         הקונה הבא לרכוש את הבית מאת כונס הנכסים היה המערער, שמייד עם הרכישה החל סובל מאיומיו של המשיב. תלונות שהגיש למשטרת ישראל לא הועילו. בחודש פברואר 2011 ניתן לבקשת המערער צו על פי החוק (בידי כב' השופטת נ' דלא-מוסא), לאחר שהמשיב התחייב בפני בית המשפט שלא להטריד את המערער ולהפריע לו בבית שרכש.

9.         ימים אחדים אחר כך ביקש המערער ליתן צו, שיורה למשיב שלא להתקרב לבית. בין לבין נתפש המשיב בתוך הבית המדובר כשהוא גורם בו הרס, במארב שהציבה המשטרה בעקבות תלונותיו של המערער.

            לאחר ששמע ראיות קיבל כב' השופט י' בן חמו (בשבתו בבית משפט השלום) את הבקשה, וציווה על המשיב, בין היתר, להימנע מלהתקרב לבית מרחק 500 מטרים (הצו ניתן בחודש מרס 2011).

10.        אלא שכל אלה לא הועילו, והמשיב המשיך וגרם להרס בבית מידי לילה. בחודש אוגוסט 2011 שרף המשיב את הבית, וחסם את הכניסה אליו על ידי הצבת כלים כבדים. כיוון שכך שב המערער ופנה לבית המשפט בבקשה ליתן צו על פי החוק. בקשה זו נידונה בפני כב' השופט ע' טאהא, שכאמור דחה אותה.

11.        על החלטה זו הגיש המערער את ערעורו שלפניי. יחד עם הבקשה הוא ביקש מבית המשפט המחוזי צו זמני, שיאסור על המשיב הצבת כלים כבדים בכניסה לבית. הצו ניתן לפי המבוקש, וגם אותו הפר המשיב לפי הטענה, ולכן הוגשה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט.

12.        מפי ב"כ המערער שמעתי היום, במסגרת הדיון בערעור, כי מאז ניתן הצו ועד היום נשרף הבית בפעם הרביעית.

13.        אלו הם, בקצירת האומר, דברי ימי הסכסוך, ועל רקע זה אנו באים לבחון את השאלה, האם עלה בידי המערער להצדיק מתן צו על פי החוק, שיגן על המערער מפני המשיב.

14.        כאמור מעלה, השופט קמא סבר, כי על מנת ליתן צו היה על המערער להציג תשתית ראייתית מוצקה לקיומה של הטרדה מצידו של המשיב, ואת זאת הוא לא עשה, כך מצא השופט לקבוע. למסקנה זו אינני שותף, כאמור.

15.        ס"ק 2(א) לחוק מגדיר הטרדה מאיימת כך:

"הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו."

16.        אין בכוונתי להידרש לשאלת מידת ההוכחה, הדרושה לשם הוכחתה של הטרדה מצידו של הפוגע, כיוון שבמקרה שלפנינו הוכחה ההטרדה, ולו משום כך, שנגד המשיב יצאו צווים אחדים לפי החוק קודם לקיומו של דיון בבקשה הנוכחית. קיומם של הצווים הללו מלמדנו, כי בתי המשפט מצאו בעבר, כי המשיב הטריד את המערער, ובכך די כדי לבסס את יסוד ההטרדה שבסעיף 2(א) לחוק. מכאן עלינו לראות, האם ההטרדה נעשתה "בנסיבות, הנותנות בסיס סביר להניח, כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו" וגו' של הנפגע (המערער). השתלשלות העניינים שתוארה מעלה מבססת היטב קיומו של בסיס סביר שכזה, ואף למעלה מכך. אכן, המשיב מתכחש לכל המיוחס אליו. אלא שבכל מסכת העובדות שתוארה מעלה למדנו, כי עומד לפנינו אדם, שאיננו מקבל את הדין, איננו משלים עם הוצאתו מן הבית והעברת הבית לידי אדם אחר לפי חוק. מפיו שלו שמעתי היום, כי לטעמו אין הוא חייב כספים לבנק שגזל את ביתו, אף שהדבר נפסק בפסק דין חלוט, לאחר שעבר את כל ערכאות השיפוט; לטעמו - כאשר אדם מסולק מביתו, אין איש רשאי להיכנס אל ביתו, כך הצהיר המשיב בדבריו לפניי; המשיב היה זהיר דיו כדי שלא לומר מה משמעותם של הדברים הללו שבאו מפיו. אלא שאם נצרף את דבריו למסכת העובדות שתוארה מעלה, כאשר הוא מציב שלט אזהרה גדול המזהיר את הציבור מלרכוש את הבית, ומפרסם הודעת אזהרה דומה בעיתונות המקומית, כאשר הבית עולה בין לבין בלהבות לא פחות מארבע פעמים, ונעשים בו מעשי הרס פעם אחר פעם, בין היתר באמצעות כלים כבדים (המשיב הוא קבלן לעבודות עפר), וכאשר המשיב מצהיר בריש גלי כי המשיב, עורך דינו וכונס הנכסים הם גזלנים, שאין בידיהם כל זכות לרכוש נכס בקריית שמונה, כיוון שהם תושבי נתניה, כאשר כל אלה עומדים לנגד עינינו, די בכך כדי לומר, כי קיים בסיס סביר לכך, שההטרדה תחזור על עצמה, כשם שארע עד היום פעמים אינספור, תוך פגיעה רבתי ברכושו של המערער. בכך די כדי להצדיק הוצאתו של צו, שימנע את חזרתה של ההטרדה.

17.        לא נעלם מעיניי, כי מתן צו, המונע מן המשיב להתקרב לבית המדובר פוגע בחופש התנועה שלו. אלא שלפי ראות עיניי - צו שכזה נדרש, נוכח השתלשלות העניינים שתוארה מעלה, על מנת להגן על המערער ועל רכושו מפני המשיב.